אתם יושבים מול מנהלת גיוס בזום, או בחדר ישיבות קטן עם כוס מים חד פעמית ליד, ואז מגיעה השאלה שכמעט תמיד עולה בראיון עבודה: למה עזבת את העבודה הקודמת? הרבה מועמדים נופלים דווקא כאן. לא כי אין להם סיבה טובה, אלא כי הם נשמעים מתגוננים, כועסים, או לא ממוקדים. בשוק העבודה הישראלי, שבו מגייסים שומעים
אתם שולחים קורות חיים לעשר משרות, אולי לעשרים, ורואים שהמייל נשלח אבל שום דבר לא קורה. לפעמים יש צפייה בלינקדאין, לפעמים הודעת ווטסאפ קצרה ממגייסת שמבקשת לתאם שיחה, ולפעמים שקט מוחלט. בשוק העבודה בישראל, שבו הרבה תהליכים זזים מהר וחלק גדול מהגיוסים מתחיל מסינון מהיר, קורות החיים שלכם צריכים לעבוד בשבילכם כבר בקריאה הראשונה. הבעיה
אתם יושבים מול המגייסת, הראיון זורם, מדברים על התפקיד הקודם, על אחריות, על צוות, ואז מגיעה השאלה שרבים חוששים ממנה: מה קרה בין יוני 2022 לפברואר 2023? פתאום משפט פשוט נתקע בגרון. זה קורה להרבה מועמדים טובים, גם כאלה עם קורות חיים חזקים. פער תעסוקתי לא חייב להפיל חיפוש עבודה, אבל הדרך שבה מציגים אותו
אתם יוצאים מראיון עבודה בתחושה לא רעה בכלל. עניתם לעניין, היה חיבור עם המנהלת, אפילו אמרו בסוף "נדבר בתחילת שבוע הבא". ואז עובר יום, עוד יומיים, שבוע, ושקט. מי שמחפש עבודה בישראל מכיר את הרגע הזה טוב: פותחים מייל כל שעה, בודקים ווטסאפ, ומנסים להבין אם קרה משהו בראיון או שפשוט התהליך נתקע. ברוב המקרים,
אתם מגישים קורות חיים למשרה, מקבלים מייל מסודר עם קישור לראיון עבודה, נכנסים בשמונה בערב מהסלון, ובמקום מגייסת או מנהל צוות מחכה לכם דמות דיגיטלית שמדברת בעברית שוטפת. היא שואלת שאלות, מבקשת דוגמאות, מודדת זמני תגובה, ובסוף אפילו שולחת משוב. זה כבר לא תרחיש עתידי רחוק. עבור לא מעט מועמדים בחיפוש עבודה, זה עומד להפוך
זה קורה לא מעט: שתי מועמדות מגיעות לראיון עבודה על תפקיד דומה במשאבי אנוש, עם ניסיון כמעט זהה, שתיהן יודעות לעבוד עם מנהלים מגייסים, לנהל תהליכי גיוס ולהחזיק עומס. אחת מבקשת שכר בצורה ישירה ומצמידה מספר. השנייה אומרת שהיא "פתוחה להצעה". בסוף, הפער שנוצר לא תמיד קשור ליכולת המקצועית. לפעמים הוא מתחיל כבר בשיחה הראשונה
אתם משתחררים מיחידה טכנולוגית, פותחים לינקדאין, ומגלים שהניסיון שלכם נשמע מרשים בעיקר למי שכבר היה שם. בחוץ, בשוק האזרחי, מנהלת גיוס רוצה להבין דבר פשוט: איזה ערך תביאו לצוות שלה מהרגע הראשון. כאן בדיוק רבים נתקעים. הם כותבים קורות חיים עם שמות פרויקטים פנימיים, ראשי תיבות צבאיים ותיאורים עמומים, ואז מתפלאים למה חיפוש עבודה נמרח.
אתם מגישים קורות חיים למשרת דאטה בתל אביב, מקבלים מייל אוטומטי עם קישור, ומתבקשים להתחיל מיד. אין שם של מראיין, אין חלון לשאלות, רק מסך שמקליט קול או וידאו ומציג טיימר. זה רגע שמבלבל גם מועמדים מנוסים. ראיון עבודה עם בוט מרגיש קר, אבל בפועל הוא עוד שלב בסינון, עם כללים ברורים. מי שמבין איך
אתם שולחים קורות חיים למשרה שנראית בול עליכם, ואז מגיע הסעיף שמפיל את הביטחון: שלוש שנות ניסיון, ידע בכלי שלא נגעתם בו, ועוד דרישה אחת שנכתבה כנראה בשביל מישהו שכבר עובד שם. בישראל זה קורה כל הזמן, במיוחד בהייטק. ועדיין, לא מעט מועמדים מתקבלים למרות פערים. ההבדל הוא לא קסם, אלא הדרך שבה אתם מציגים
את שולחת קורות חיים למשרה שנראית בול את, ואז מגיע השקט. שבועיים. לפעמים חודש. בישראל זה קורה גם למועמדים חזקים, במיוחד כשמדובר בחברות ענק עם תהליך סינון עמוס. כאן נכנס הרעיון שמאפיין לא מעט תהליכי גיוס באנבידיה ישראל וגם בחברות הייטק דומות: לא מספיק להיות מתאימה על הנייר. צריך להראות שאת יודעת לייצר תנועה, לזהות
